החלטה בתיק בש"א 17090/08

לפני בקשה לעכב את ביצוע החלטתי מיום 6.7.08, במסגרתה דחיתי את הבקשות שהגישו הנתבעים, ובכללם המבקש לרשות להתגונן מפני תביעת המשיב (להלן: " ההחלטה"). בשולי ההחלטה, ולאור דחיית הבקשה לרשות להתגונן ניתן פסק דין כמבוקש בתובענה.

הבקשה לעיכוב ביצוע שהוכתרה כדחופה, הוגשה רק ביום 10.9.08, כאשר מספר ימים לאחריה ביום 22.9.08 הוגשה בקשה לצירוף ראיה נוספת לבקשה, בש"א 17804/08. החלטתי לדון בבקשות במאוחד.

לאחר עיון בבקשות ובתגובות, וגם אם איעתר לבקשה לצירוף ראיה, לא ראיתי מקום להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה.

בכתב התביעה עתר המשיב (להלן: " הבנק"), לחייב את המבקש לשלם לו את הסך 1,800,000 ש"ח מכוח ערבותו מיום 30.7.06, לחובות חברת כאוס מעצבים בע"מ, (להלן: " החברה"), כלפי הבנק. התביעה הוגשה נגד החברה ונגד ערביה, ובכללם בניו של המבקש, שהיו נושאי המשרה בחברה. הבנק העניק לחברה אשראים שונים, כאשר בשלב מסויים, נוצר קושי בהחזר האשראים. הצדדים, קרי החברה, הערבים ובכללם המבקש, הגיעו לידי הסדר בדבר פירעון האשראים, כאשר במסגרתו אישרו לבנק את סכומי החוב, הביטחונות לו לרבות הערבויות האישיות והכל כמפורט במסמך המכונה "הסדר פירעון החוב". לעניינו יצויין כי בשולי המסמך, אישר המבקש כי קרא אותו והבינו (להלן: " הסדר פירעון החוב"). במסגרת הבקשה לרשות להתגונן טען המבקש כי הוא הוחתם על המסמכים השונים, מבלי שניתנה לו הזדמנות לעיין בהם ותוך שהוטעה על ידי בנו, באשר למהות כתב הערבות וכיוצא באלה.

לאחר דיון ממצה לרבות חקירות המצהירים הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להדחות. ציינתי בין היתר, שלא שוכנעתי שנפל פגם בערבות של המבקש כמו גם בהודאתו לקיום החוב לבנק, לרבות במסמך "הסדר פירעון החוב". בהחלטה הפניתי למסמכים שונים המבססים את החבות כמו גם על העדר הסברים מצידו של המבקש, וכאמור בסעיף 19 להחלטה.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים מחמת שנפלו שגגות בהחלטה, כמו גם נסמך על ראיה נוספת שיש בה, לטעמו כדי להעצים את סיכויי הערעור הטובים. בנוסף מצביע המבקש על הנזק הניכר שייגרם לו אם הערעור יתקבל וההחלטה לא תעוכב. לעניין הנזק מפנה לגילו המתקדם, החשש שהבנק יפעל לממש את דירת מגוריו, מצבו הבריאותי הקשה ועוד.

עניינה של הבקשה להגשת ראיה נוספת, הינה העתק נוסף של מסמך "ההסדר לפירעון חוב". לעמדת המבקש, הנוסח שבידו, הוא הראיה הנוספת, אינו חתום על ידו, ונשלח בפקסימיליה לסניף הבנק של המשיב, רק בעבור יומיים לאחר מועד החתימה הנחזה על העותק המצוי בתיק.  מכאן טוען המבקש, שחתימתו על מסמך הסדר פירעון החוב, לא היתה במועד הנחזה, היא לא נעשתה לפני פקיד הבנק פקיד הבנק מר מינרבו (סעיף 13), ואף לא בסניף הבנק.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים וגם בשים לב לראיה הנוספת, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

תקנה 447 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 קובעת כי בית-המשפט רשאי להורות על

עיכוב ביצוע החלטתו. ההלכה הפסוקה מורה כי כאשר בית המשפט דן בבקשה לעיכוב ישקול

את סיכויי הערעור כמו גם היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. אפנה לבש"א

86/89 הרפז נ' אחיטוב פ"ד מ"ג (1 ) 334 בעמוד 335 וכן ע"א 5865/03 בדש נ' שותפות עוף חיפה

1992:

"כידוע הכלל הוא כי צד שזכה רשאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר והגשת ערעור לכשלעצמה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע. עם זאת, בית המשפט יטה לעכב ביצוע פסק דין אם הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, במובן זה שביצועו המיידי של פסק הדין עלול להסב לו נזק בלתי הפיך".

שאלת סיכוי ההצלחה בערעור מסורה ככלל לערכאת הערעור, ולכן אין מקום להתייחסות נרחבת מצד הערכאה הדיונית באשר למבחן זה. עם זאת ראיתי לנכון לציין כי ההחלטה מבוססת בין היתר, על התרשמות בית המשפט מעדויות אשר בכגון אלה, לא נוהג בית המשפט של הערעור להתערב, ובכך יש להמעיט מסיכויי ההצלחה בערעור, ומבלי שיהיה בדברי אלה, כדי לקבוע מסמרות לעניין ההצלחה בערעור. 

בחנתי את "הראיה הנוספת", ולטעמי אין בכוחה כדי לשנות את התוצאה, גם אם תתקבל הראיה הנוספת וייקבע שהמבקש לא חתם על "הסדר לפירעון החוב", במועד כמופיע במסמך שהציג הבנק, וכי הוא לא נחתם על ידו לפני פקיד הבנק או בסניף הבנק כטענתו. די בכך שהמבקש עצמו, הן בבקשתו והן בתשובתו לתגובת הבנק, אינו שולל כי אכן חתם על "ההסדר לפירעון החוב", , כדי לדחות את המשקל הרב לו מייחס המבקש ל"ראיה הנוספת". עצם חתימתו של המבקש על מסמך כה רהוט, ברור ומפורש, מאוששת את המשקל הרב שיש לתת למסמך זה, המהווה למעשה הודאה של המבקש בערבותו לחוב בר תוקף. ודוק, גם אם חתם המבקש על "הסדר לפירעון החוב", שלא לפני פקיד הבנק, אזי בנוסח עליו חתום הוא מאשר בפירוש כי האמור במסמך מקובל עליו, לאחר שקרא אותו, ושוכנעתי מחקירתו כי הדבר משקף נכונה את הבנתו בעניין. לא למותר לציין כי בהחלטתי ציינתי מפורשות כי לא ראיתי להידרש לעדות עובדי הבנק לפניהם נחתם הסדר פירעון החוב, לצורך החלטתי בבקשה (עמוד 11 שורה 22 ואילך). גם בכך יש כדי להמעיט בחשיבות שיש לייחס לטענת המבקש בדבר משקלה של הראיה הנוספת. 

זאת ועוד, ההחלטה שדחתה את בקשת המבקש לרשות להתגונן, לא הושתתה רק על "הסדר פירעון החוב", אלא גם על טעמים נוספים כמפורט בהחלטה. אפנה בהקשר זה לקביעות השונות בהחלטה בדבר סתירות מהותיות בדברי המבקש, כמו גם מסמכים נוספים העומדים בעוכריו, ולעניין זה אפנה לסעיף 19 להחלטה, ולשורת המסמכים השונים עליהם הצבעתי אשר שומטים את הקרקע תחת גרסתו, עד שאין מנוס אלא לקבוע כי הגנתו הגנת בדים, וזאת אף אקבל את דבריו כי לא חתם על "הסדר לפירעון החוב", בסניף הבנק ואף אם האמור בו לא הוסבר לו, כטענתו.

שקלתי גם טענת באת כוח המבקש לפיה יגרם למרשה נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה ואין דעתי כדעתה. 

לפנינו חיוב כספי המושת על המבקש ולכן אם יתקבל הערעור, לא יהיה קושי להשיב לו את שישלם בשים לב שהמשיב הוא מוסד פיננסי שאין חשש שלא יוכל להשיב למבקש את שייגבה ממנו.